בכל שנה בתאריך ה-7/8 מתקיים אצל קהילת העבריים מדימונה, טקס חידוש הנדרים עם אלוהים, עם האדמה, הטבע, ועם ארץ ישראל. הטקס המסורתי הזה החל לפני 16 שנה ומאז בכל שנה בתאריך הזה, הם לובשים בגדים חגיגיים, הגברים בגלימות לבנות והנשים בשלל צבעים וכמובן עם מטפחת כיסוי ראש. לא מצאתי שום מטפחת דומה לשניה כל אחת קשרה בצורה יצירתית אחרת סוג של אמירה אישית.
בבוקר התקשרנו ויויאן ואני לאליקים בכיר בקהילה וביקשנו רשות לבוא ולתעד, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד תבואו לבושות צנוע ועם כיסוי ראש. נסענו לדימונה כדי להגיע לקראת 7 בערב, צבעי הנוף החלו להשתנות אט אט לצהוב אדמדם. הגענו לעיר אפרורית, פה ושם גינות שעשועים מלאות ילדים מתרוצצים, פנינו שמאלה בכיכר השלישית והגענו, קידם את פנינו שלט “ברוכים הבאים לכפר השלום” מין מתחם עם בתים קטנים וצפופים, הכל קטן ומצומצם “הרחובות” או אולי מעברים בין הבתים צרים וקצרים, ילדים מתגלצ’ים על השיפוע של המקלט. פה ושם מתגלגלים על אופניים קטנים. נראה היה שהגענו לאפריקה כולם לבושים בבגדים צבעוניים הנשים עם מטפחות בשלל צבעים כל אחת, בצורה מיוחדת לה, לפעמים המטפחת עשויה מאותו בד של השמלה ולפעמים בצבע אחר תואם. ולאן שהלכנו כל אחד שחלף על פנינו ברך לשלום או ברוכות הבאות, ילדים מנומסים שנתקלו בנו אמרו מיד סליחה. התחלנו לשאול על הטקס שלשמו באנו, ניגשנו אל חבורת נשים הדורה שישבה על ספסל, ניגשתי לאישה שהכי בלטה בעיני לבושה אדום בוהק ולראשה מצנפת/מטפחת קשורה לגובה. שמח-יה זה שמה היא חייכה אליי בחום והשיבה לכל שאלותי הסקרניות. אמרה שהיא “עטורה” משמע חלק מקבוצת נשים {כולן נקראות עטורות} המשמשות כיועצות, מורות,תומכות של הנשים בקהילה. אותו הדבר יש גם אצל הגברים וכדי להבדיל אותן מהשאר הן עונדות שרשרת זהב בצורת עיגול ובתוכו רשום בעברית {באותיות אנגליות} נסיך השלום NASIK HASHALOM. שמח-יה סיפרה לי דברים נוספים על הקהילה, השומרת על בידול. בקהילה מקפידים על ספורט על כל אחד ללכת בימים מסוימים ולעשות ספורט, אלכוהול הם שותים רק מייצור עצמי, הגן ובית הספר מתנהל במקום. הם מאד דתיים גם באמונה וגם בהתנהלות החברתית בריאותית שלהם, הם טבעונים וכל משפחה בוחרת יום בשבוע לא לאכול סוכר. שמתי לב גם שבכל שמלה או דש של בגד קטנים כגדולים, תפורים שני חוטים כחולים מכל צד, לשאלתי הם ענו שזה להזכיר להם את המצוות שהם צריכים לעשות, להזכיר את הדרך את האמונה, סוג של ציצית.
הטקס תיכף מתחיל הנשים הסתדרו בשורה ססגונית אחת אחרי השניה ה”עטורות” היו קדימה, אצל הגברים מהצד השני הסתדרו באותו אופן, הם החלו להתקדם בצעדי ריקוד, לקול צלילי שירה דתית חרישית, שירת הלל לאלוהים. הם נעצרו אל מול הפודיום שם ניצב מנחה שערך את הטקס, הוא קרא והם חזרו אחריו. כך הם חידשו את נדריהם לאלוהים לטבע ולארץ ישראל. מידי פעם קריאות הללויה, ואו יה, יהווה אלוהינו, הטקס נערך בעברית במבטא אמריקאי כבד. כל הזמן בשירה מלווה בתיפוף של תופי טם טם. בזמן התפילה לא הרשו לי לצלם.
בסיום הטקס כל משפחה הביאה את האוכל מהבית ואכלו יחד על שולחנות שסודרו מבעוד מועד במרכז הכפר. אנחנו הלכנו למסעדה הטבעונית שלהם, מין חדרון חבוי בין הבתים שאליו הגיעו כל אלה שלא בישלו בבית. האוכל היה טעים המבורגר עדשים, קציצות טופו, וירקות ועוד מבחר דברים. כשביקשנו קינוח אמרו לנו שבדיוק ביום הזה המסעדה לא מגישה דברים מתוקים. להזכירכם בלי סוכר יום בשבוע.
האווירה היתה כל כך מסבירת פנים האנשים היו כל כך נעימים שלא רצינו לצאת משם.
בררנו מתי הטקס הבא והבטחנו לעצמנו לחזור.
צילומים: תמר מצפי (C) כל הזכויות שמורות.