חנוכה זה חג שאני מאד אוהבת, אור מכל סוג שהוא מקפיץ את ליבי משמח אותי. במיוחד אור של נרות שעושה אווירה מיוחדת, אווירה של מיסתורין, מעורר סקרנות על ידי הצללים שהוא זורק לסביבה. נראה כאילו שהחנוכיות משוחחות עם החושך. 

כמו בצילום לאור ולחושך יש תפקיד בנשמתנו כמו יין ויאנג האחד משלים את השני, מחזק את נוכחות השני. האור סוג של אופטימיות ופתיחות, והחושך אטום ללא פרטים לכאורה מעורר פחד, סקרנות. הלכתי לשוטט בבני ברק כי רק שם אפשר להרגיש את החג באמת. חנוכיות על כל אדן חלון ולמי שאין חלון שפונה לרחוב מדליק חנוכיה בפתח הבית.

היה חושך וקר אבל החנוכיות המרצדות האלה עוררו שמחה. בבני ברק החנוכיות עשויות מכוסיות מלאות בשמן ופתיל בתוכן מכסים בקופסת זכוכית כך האור נשמר ולא כבה ברוח, יש מהודרות ויש פשוטות. 

דרך החלון רואים את המשפחה מסביב האב, הוא מברך ומדליק הנרות והילדים מסביבו שרים בחגיגיות. במקומות שהשירה בקעה החוצה מצאתי עצמי שרה יחד איתם. התהלכתי בהרגשה של נוסטלגיה וגעגועים לבית אבי ולילדותי עת המשפחה הייתה עומדת יחד ושרה את שירי חנוכה. 

לאור הנרות ופנסי הרחוב פתאום הצפיפות וחריגות בניה של בני ברק, קיבלו מראה חמים ומשפחתי, הבתים עשויים מקשה אחת חלון נושק לחלון. בכניסה לבתים חנו המון עגלות תינוקות מראה אופייני לבני ברק. הפעם בין העגלות היו חנוכיות.