צ’ינקווה טרה

צילום תמר מצפי כל הזכויות שמורות©

צ'ינקווה טרה שוכנת בחבל ליגוריה שבריביירה האיטלקית. במפה אפשר לראות את החיבור שבין קצה האלפים הצרפתיים מכאן והרי האפנינים האיטלקיים משם, ואת הירידה לים התיכון. עד לפני כחמישים שנה היה האזור הזה לא מוכר, ממש חבוי מעין, מכיוון שהיה קשה מאוד להגיע אליו. עד 1960 הגישה היחידה אל חמשת הכפרים הייתה באמצעות סירות או שבילי הליכה. כיום יש לכל הכפרים חיבור לקו הרכבת שנסלל לאורך החוף, רובו במנהרות, אבל גם עכשיו זה לא פשוט: הכניסה לכפרים במכונית אסורה. הדרך הטובה ביותר לבקר באזור היא להגיע ברכבת, או להשאיר את המכונית במגרש החניה בכניסה לכל אחד מהכפרים ולצעוד ביניהם ברגל. מי שמשלב את צ'ינקווה טרה בטיול ברכב שכור בטוסקנה, יכול להגיע ללה ספציה (La Spezia), להשאיר שם את המכונית, ואז לעלות על הרכבת. נסיעה של כעשר דקות מלה ספציה מגיעים לכפר הראשון, ריומג'ורה (Riomagiore). פירוש השם הוא "נהר גדול", והמקומיים מסבירים שפעם עבר שם נהר וחצה את הכפר. הדרך היפה יותר להגיע לריומג'ורה היא בשביל קטן המכונה "נתיב האוהבים", שביל שעובר מעל הים ממש, עם צמחייה סבוכה מסביב ועם גלי ים שחובטים בסלעים ממול.

האזור בנוי כסהר עם חמישה מפרצים. לכל כפר מפרץ משלו וכנסייה משלו. חמש הכנסיות מקושרות ביניהן בנתיב המכונה "דרך הקדושים" (Via Dei Santuari), שביל הררי צר שניתן לעבור בו ברכיבה על אופניים או רגלית, ולסייר בין הכפרים. הדרך בין כפר לכפר ארוכה, אך אינה רק למיטיבי לכת.

הנוף מרהיב: מצד אחד הטראסות החקלאיות, בעיקר גפנים וזיתים, ומהצד השני הים הכחול והקצף הלבן של הגלים. אפשר גם לעלות על סירה שעושה דרכה בין הכפרים. בכל דרך שתבחרו הנוף מרהיב, והצבעוניות מרגיעה ומרגשת בו בזמן: ים כחול, סלעים אפורים מחורצים בצורות שונות שהים פיסל. טראסות מעוגלות וירוקות. קבוצות של בתים צפופים וצבעוניים המתנשאים כמגדלור על ראש כל צוק. רחובות צרים משתלבים בין המרפסות הקטנות לבין המדרגות המחברות את הבתים. לרגעים נדמה שנמצאים בציור של הצייר ההולנדי קורנליוס אשר (Escher), בלבול מסודר שכזה. אני בחרתי לעשות את הדרך בהליכה. מונטה רוסו אל מארה (Monterosso al Mare) הוא הצפוני ביותר מבין החמישה. הוא גם היחיד שניתן להגיע אליו במכונית עד לחוף, שהוא אפילו מוסדר לרחצה, עם חול לבן ועם שמשיות צבעוניות צפופות. ורנאזה (Vernazza) הוא הבא בתור, והוא נחשב לפנינה של צ'ינקווה טרה. מתגוררים בו 500 תושבים, והוא בנוי כלשון החודרת לים. יש בו מפרץ קטנטן ופיסת אדמה שנקרא לה חוף לצורך העניין. קורניליה (Corniglia) הוא השלישי ברצף, ונחשב לשקט מבין החמישה. הוא בנוי גבוה, מוקף כרמים ציוריים. מכיוון שאין לו חוף, מרבית התיירים עוברים לידו מבלי להתעכב, ובכך תורמים לא מעט לקסם המקום – הוא הרבה פחות מתויר מהכפרים האחרים. יש בו משהו לא מושג, נחבא אל הכלים. אחרי הכול, צריך לטפס כארבעים מדרגות מפותלות בין הגפנים כדי להגיע.

הכפר הבא, מאנארולה (Manarola), ידוע ב"דרך הכרמים" שלו. יופי של מסלול: מטפסים בשביל עפר קצת מעל הכפר, ליד הכנסייה, ומטיילים בדרך השזורה בעצי לימון, בגפנים, בשיחי ולריאן אדום ובקקטוסים בכל עבר, כשמעל כל אלה מרחף ריח מעלף של יסמין, ובצד רואים כל הזמן את הים הכחול וחווים את השפעתו המרגיעה. במנרולה אין אמנם חוף, אך למען הרפתקנים ישנן מדרגות חצובות בסלע, שניתן לרדת מהן למעגן ולקפוץ משם למים. כיכר העיר נקראת Piazza Capellini, פינת חמד ציורית שבה מתאספים התושבים עם ילדיהם להתענג על מאפה או על גלידה. אם עייפתם מההליכה, אפשר לשבת בבית קפה או לאכול גלידה (כל חנות שנייה מוכרת), ואפשר גם לקנות כרטיס יומי לרכבת מקומית, שנוסעת בין הכפרים בתדירות די גבוהה. האוכל המקומי מבוסס על פירות ים ועל דגים. האנשובי של מונטהרוסו הוא מן המפורסמים, ובכול שולט הפסטו. רוטב הפסטו מעלי בזיליקום הומצא בג'נובה, אף היא בליגוריה, והאזור כולו חוגג פסטו: מאפים ברוטב פסטו, כמו פוקצ'ה למשל, קיש פסטו (כאן קוראים לקיש טורטה) עם אורז מעל. כדאי לנסות גם פארינטה (מין מאפה); פשטידה עשויה מקמח חומוס; קוסקוס עם פירות ים ועם שפע זיתים, שמן זית ויין, שמהווים את עיקר התוצרת המקומית. להישאר לילה בשלווה האין-סופית הזו זו חוויה. תחושה של אי בודד, מקום שהקידמה טרם הרסה. אמנם לא מעט אנשים מסתובבים שם במשך היום, אך הלילה קסום במיוחד. אין מכוניות, רעש או פיח. אין גם מקומות בילוי פתוחים, זה לא מקום לבליינים. אבל ישיבה מול הים בשקיעה עם כוס יין ביד, והקשבה ללחשוש הגלים ולצרחות השחפים שמנקדים בלבן את השמיים, מביאות לתחושה שאין רבות כמוה בחיינו, לצמרמורת של אושר, להרגשה שהעולם נפלא.

Social Share Buttons