נסיעה לים המלח היא סוג של חגיגה בשבילי, זכרון של טיולי ילדות עם המשפחה, טיולי בית ספר לינה על החוף להתעורר בזריחה, בתיכון מחנה גדנע בקיבוץ עין גדי. גם היום הנסיעה מעוררת התרגשות. נסיעה למדבר לטבע שעדיין לא קלקלו לכאורה. חולפים על פני פחונים/אוהלים של בדוואים ועדרי כבשים על הגבעות. נוף בגוונים חומים, צהובים. גבעות מבותרות בצורות שהטבע הפליא לעצב. מידי פעם צורבים את העין עמודי החשמל וקווי המתח שמקלקלים את הטוהר והבתוליות. ככל שמתקרבים לים המלח מתגנבת אוירה של דכדוך. מבנים נטושים, חניונים הרוסים, בולענים מאיימים שמצטלמים יפה. הצילום הופך מהנאה והתרגשות לתיעוד מדכא. הטבע קורא לי בואי לתפוס את הרגע כי תיכף הכל יחלוף הכל ישתנה. בואי תשמרי את הזכרונות תנצרי את מה שהיה. כשאתבונן בתמונות שוב הן יוכיחו שלא חלמתי חלום, ים המלח אכן היה פה ולא שמרו עליו.

נכנסתי לחוף מוסדר,אחד החופים האחרונים שנשארו, חוף קליה. היו שם תיירים שהשתכשכו ליד החוף, נצרבו במים המלוחים, מרחו עצמם בבוץ, במחשבה שתיכף ירפא את תחלואיהם ועור הפנים יהיה צח ונטול קמטים. פעם היו מגיעות לכאן על בסיס יומי קבוצות  של חולי פסוריאזיס מחו”ל ועוד תיירות מרפא כזו או אחרת. כולם הצטלמו שוכבים על המים עם עיתון ביד כמו התמונה שהפיץ בזמנו משרד התיירות, בימים שעוד קידמו תיירות ו”הסבר פניך לתייר” היה סלוגן מוכר ואהוב. עכשיו הסלוגן הוא, עשה הכל והרחק את התייר. שלא לדבר על טבריה והכנרת שטובעות בעליבות. על כך בפוסט אחר.