רחוב שומם

ימי הקורונה, המעבר מדאגה להסתגלות

התחלת ימי הקורונה, על התפרצות הנגיף בסין שמענו בחדשות. אח"כ על נוסעי האנייה שנשארו בלי יכולת לרדת לחוף , אחרי שהוציאו האנשים משם, הוקל קצת אמרנו יושמו בבידוד, הוירוס לא יגיע אלינו.
פתאום פה נדבקו שם נדבקו ובכל העולם. אמרו הוירוס פוגע במבוגרים המתים הם בעיקר זקנים עם מחלות רקע,

אמרו גם אם הצעירים נדבקים לא קורה להם כלום זה כמו שפעת רגילה, אז חשבתי שאני צעירה {למרות שאני בקצה האוכלוסייה שבסיכון} ונרגעתי.
אמרו לי את מימלא תדבקי יחד עם כולם אז תחזקי את מערכת החיסון, תאכלי כל מיני ירקות שזה תפקידם. קניתי ירקות ויחד עם זה הלכתי לאסוף עליי חוביזה וסירפד הכנתי שקשוקה והרבה מרקים, כי אמרו שהקורונה לא שורדת בחום תשתו דברים חמים. כך היא תחליק  בגרון בלי להידבק לקנה הנשימה. דמיינתי שטעים לי.

מרק סירפד

דבר אחד טוב זה עשה, סתם לי את התיאבון ואת הצורך ללכת למקרר כל רגע, אחרי כמה ימים גיליתי שרזיתי.
אח"כ ביטלו לי שני כנסים שהייתי אמורה לצלם, נכנסתי לחרדה קיומית. מה יהיה איך אתפרנס ומתי תגיע שוב עבודה? יומיים של דאגות וחישובים.

משהבנתי שההוצאות שלי נמוכות אין קניות מיותרות רק ההוצאות הקבועות של משכנתא, חשמל, מים, ארנונה, אינטרנט. ראיתי שאני יכולה לשרוד כמה חודשים ללא עבודה ועל מה שיבוא אח"כ אלוהים גדול {אני גרה ליד בני ברק} יהיה בסדר.
התחלתי להנות, גם ככה בשגרה הקודמת היו הרבה ימים שישבתי בבית, פרשתי מעיתון "גלובס" בשביל יקיצה טבעית. אם כי היה אקשן היתה התרחשות הבניין שלי היה בבנייה תמ"א 38 ואני גרתי ותיעדתי את המתרחש מהתחלה, הרעש העשייה ההתקדמות ריתקו אותי.


כל הזמן אמרתי לעצמי יש לך זמן תעסקי בדברים שאת צריכה לעשות כמו לטפל ולעדכן את האתר שלי ואת שאר הנכסים הדיגיטליים. תאספי תמונות תכתבי טקסטים לספר עתידי. תארגני את תמונות התמ"א אולי תעשי עם זה משהו בהמשך. ולא עשיתי כלום.
היום אני מתעוררת מתלבשת עם חזייה והכל מתכוננת כאילו לצאת לעבודה פעם אפילו שמתי אודם, אבל עדיין לא הגעתי לזה. כל יום חולף עובר נורא מהר, אבל עכשיו אין לי נקיפות מצפון על חוסר המעש הפרודוקטיבי, כי מחר יש עוד יום סגר ויש לי מלא זמן. רואה אחרים ממציאים עצמם , יצירתיים שרים מנגנים מציירים. בנתיים אני נהנית מהבטלה ומהשקט. הסתובבתי בשבת עם הכלבה, פתאום גיליתי יתרון בזה שיש לי כלבה, מאפשרת לי לצאת החוצה להסתובב, אחרי ששנים קיטרתי על העונש והטרדה בצורך להוריד אותה ולטפל בה. אפילו הארכתי הטיול. היה יותר שקט מיום כיפור, לא היו הילדים הצווחנים מדוושים עם האופניים שלהם, הלוך ושוב ברחוב. דממה.

גן סגור זהירות קורונה

הדממה הזו מחזירה אותי לילדותי, נעורי. גדלתי ברמת פנקס. ישוב קטן בין אור יהודה לצומת מסובים מול חיריה. בעבר לא היו רכבים לתושבים {אולי אחד שניים}. הייתי חוזרת באוטובוס עם כל הרעש {גם של המחשבות} של העיר באזני ברגע שהכנסתי הצעד הראשון לתוך הישוב, הדממה הזו שמיד עטפה אותי הייתה קסם מיוחד במינו. שנים אח"כ כשעזבתי את המקום, התגעגעתי לרגע המיוחד הזה של השקט שמקדם את פניי שקט שמאפשר להניח את כל "הרעש", מאחורי לדומם אותו. עכשיו אני בתוך הדממה הזו, הנחתי את כל הרעש/הדאגות באיזושהיא פינה, כי גם ככה אין לי מה לעשות כדי לשנות. תענוג.

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורות
www.tamar-matsafi.co.il

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *